השפה והחשיבה בגיל הרך

השפה והחשיבה בגיל הרך-שני

הגיל הרך (toddler period) הינה תקופת מעבר חשובה בין הינקות לילדות. תקופה זו מתחילה בערך בגיל 12 חודשים ונמשכת עד גיל 30 חודשים בערך. במהלך תקופה זו לומדים הילדים ללכת וכן מופיע כושר הייצוג הסמלי, שהינו השימוש ברעיונות, בדימויים או בסמלים אחרים לייצוג אובייקטים או אירועים. הופעת השפה הינה דוגמה אחת לכושר זה. השפה היא מערכת מופשטת הנשלטת ע"י כללים של סמלים שרירותיים שאפשר לצרפם האחד לשני בדרכים אינספור לשם העברת מידע.

רכיבי השפה

את כל השפות אפשר לפרק ל-5 תת-מערכות מרכזיות, אשר כולן נדרשות על מנת לשלוט בשפה:

א.      פונולוגיה (תורת ההגה) – מערכת הצלילים המשמשת בשפה, כללי הצירוף של צלילים אלה למילים והשימוש בהטעמה ובהנגנה במשפטי דיבור. לכל שפה יש מערכת פונמות או הגאים משלה, כלומר צלילי דיבור ששונים אלה מאלה באותה שפה ומשנים את משמעותה של מילה. בשפות מסוימות קיימות פונמות שאינן קיימות בשפות אחרות (לדוגמה 'ch' באנגלית).

ב.       סמנטיקה – המשמעויות של מילים ומשפטים.

ג.        מורפולוגיה (תורת הצורות) – מערכת הכללים לצירוף יחידות לשם יצירת מילים או לשם שינוי משמעותן של מילים. היחידות בעלות המשמעות הקטנות ביותר בשפה מכונות צורנים (לדוגמה במילה 'חתוליכם' יש 3 צורנים: שם העצם + ציון הריבוי + ציון השייכות).

ד.      תחביר -  דרך הארגון של מילים בצירופים תחביריים ובמשפטים. הציות לכללי התחביר מאפשר ליצור משפטים תקינים ולהעביר את המשמעות הרצויה.
טיפול נפשי לילדים ונוער טיפול בבעיות וויסות רגשי

ה.      פרגמטיקה – מערכת הכללים השולטים בשיחה ובשימוש החברתי בשפה, כלומר איך להשתמש בשפה כדי להשיג את מבוקשך, וכן איך להתאים את השפה למצבים חברתיים שונים (לדוגמה האופן בו נאמר הסבר מסוים פעם אחת לבן גילכם ופעם אחת לילד קטן).

מיומנויות הפקה ומיומנויות קליטה: ילדים זקוקים לשתי מערכות על מנת שיוכלו לתקשר ביעילות: מיומנויות הפקה (productive skills), שמשמשות לניסוח רעיונות במילים וכן למיומנויות קליטה (receptive skills), שמשמשות להבנת דברים שאומרים אחרים. חשוב לציין כי מיומנויות הקליטה מופיעות לפני מיומנויות ההפקה וזה כנראה ההסבר לכך שילדים מבינים מילים שעדיין לא מצויות באוצר המילים הפעיל שלהם.

מטלות מרכזיות בלמידה המוקדמת של השפה

למידת תבניות הצלילים של השפה:

 אחד ההיבטים הקשים בלמידת שפה הוא רכישת תבניות הצלילים שלה. בשנת החיים הראשונה חלה התקדמות רבה ברכישת הצלילים של השפה, עוד לפני שהתינוק מתחיל לבטא מילים של ממש. במהלך התקופה חלים שינויים דרמטיים בהגייה אצל תינוקות כאשר השיא הינו היכולת להפיק צלילי דיבור. תקופה מוקדמת זו של הגייה קדם לשונית מחולקת ל-5 שלבים:

שלב 1 - אמצעי התקשורת הקולית היחיד שעומד לרשות התינוק הינו הבכי. בכי מוגדר   

       כהגייה רפלקסיבית החלה אוטומטית בכל פעם שהתינוק מרוגש יתר על המידה.

שלב 2 - בגיל חודשיים בערך התינוק מתחיל להשמיע קולות שמביעים עונג וסיפוק, אשר

מכונים המיה. המיה מוגדרת כהגיות קדם לשוניות שמורכבות בעיקר מצלילי תנועות ומביעות עונג וסיפוק. בשלב ההמיה מתחילים תינוקות גם לצחוק.

שלב 3 - בגיל 4 חודשים מגיעים התינוקות לשלב הקרוי משחק קולי – הגיות קדם לשוניות

ששונות מאוד אלה מאלה בגובה הצליל ובעוצמתו. בשלב זה מתחילים התינוקות לבטא באקראי הברות פשוטות שמורכבות מצירופים של עיצור ותנועה.  

שלב 4 – בגיל 6 חודשים בערך מתחיל שלב המלמול הקנוני – הגיות קדם לשוניות שמורכבות

              מרצפים של הברות הנשמעים דומים יותר ויותר לדיבור. במקום הברות בודדות הם  

 מתחילים להפיק רצפים של הברות. בהתחלה מורכבים הרצפים בעיקר מאותה הברה

 ולאחר מכן הרצפים השכיחים הינם בעלי צירופים שונים של עיצור ותנועה. בשלב זה  

 ילדים עדיין אינם מחקים את הפונמות המיוחדות לשפת האם שלהם, אלא גם    

 צלילים שהם פונמות בשפות אחרות. תינוקות בכל העולם ממלמלים בתחילה צלילים דומים ובנוסף על כך, כנראה שאינם מפיקים את כל הפונמות המצויות בדיבור האנושי.

עד לשלב זה ההתפתחות המוקדמת של צלילי הדיבור כפופה למגבלות הפיסיות של תינוקות יותר מאשר למגבלות של הסביבה בה הם חיים, אך משלב זה מתחילה הסביבה לקבל חשיבות.

שלב 5 – בערך בגיל 10 חודשים עוברים התינוקות לשלב המכונה מלמול שיחה או עגת

תינוקות, שלב שבו הם מתחילים להשתמש בהטעמה ובהנגנה שדומות לאלה של מבוגרים. במהלך שלב זה מתחילים להיווצר הבדלים בתדירות שבה מפיקים תינוקות צלילים מסוימים וזאת בהתאם לשפת האם.

בין גיל 10-12 חודשים מתחילים רוב הילדים לעבור ממלמול לדיבור אמיתי. בתקופה זו עשויות להופיע מספר מילים טרומיות, שהן הגיות שהילד מייחס להן משמעות קבועה ומשתמש בהן כדי לתקשר, אך מילים אלו אינן דומות ממש למילים שמצויות בשפה. בד"כ אותם צלילי הדיבור המרכיבים את המילים הטרומיות נעשים רווחים במהלך שלב מלמול השיחה.

מרצף ההתפתחות של למידת צלילי הדיבור בשנת החיים הראשונה נדרשים שני דברים כדי להכין את הילד לדבר:

א. היכולת לשלוט על כלי הדיבור: הפה, הלשון, השפתיים ומיתרי הקול – כך שיתאפשר לתינוק  

    להפיק צליל דיבור בכוונה.

ב. הטיית קשב לצלילי הדיבור שבסביבת הילד והתחלת החיקוי.

למידת מילים ומשמעויותיהן:

מילים ראשונות: רוב הילדים מבטאים את המילים הראשונות בגיל שנה בערך, למרות שיש הבדלים בין-אישיים ניכרים בגיל שבו מבוטאות המילים הראשונות. בד"כ המילים הראשונות מתייחסות לבני אדם מוכרים, לחלקי גוף, לחיות ולחפצים. המילים הרווחות ביותר באוצר המילים המוקדם הן אלה המתייחסות לחפצים ולבני אדם שהילד נמצא איתם במגע זמן רב.

המילים הראשונות יכולות גם להביע הרגשות, תנועות (לדוגמה 'למעלה') וכן בקשות. בשלב המילה האחת שכיחה גם הבעת המושג 'לא'.

המטרות שלשמן ילדים משתמשים במילים הראשונות לעיתים שונות: חלק משתמשים במילים בעיקר כדי להתייחס לאובייקטים ואירועים, ולכן המילים הראשונות שלהם הן בעיקר שמות עצם, מס' פעלים ושמות תואר. סגנון כזה קרוי סגנון רפרנציאלי (התייחסותי). ילדים אחרים משתמשים במילים בעיקר כדי לבטא סדרים חברתיים, ולכן המילים הראשונות שלהם הן בעיקר שמות גוף ('אני, 'שלי') ונוסחאות ('די כבר' וכו'). סגנון זה מכונה סגנון אקספרסיבי (הבעתי). ילדים אקספרסיביים נוטים להיות במקום השני בסדר הלידות ולהשתייך למשפחות פחות משכילות מילדים רפרנציאליים. אמהות לילדים רפרנציאליים נוטות לעודד כינוי בשמות ע"י כך שהן מרבות לשאול שאלות, ואילו אמהות לילדים אקספרסיביים נוטות להשתמש בשפה יותר כדי להכווין את התנהגות הילדים. ילדים רפרנציאליים נוטים בהתחלה לרכוש מילים מהר יותר מילדים אקספרסיביים אבל השפה שבפי שתי הקבוצות תקינה באותה מידה.

התרחבות אוצר המילים: אחרי שהילדים מתחילים לדבר אוצר המילים שלהם מתרחב די מהר - הקצב המדויק אינו ידוע בוודאות, אך הדפוס הכללי הינו: מילים חדשות נרכשות די לאט בתקופת הגיל הרך, אבל אצל רוב הילדים עולה קצב ההתרחבות של אוצר המילים עלייה משמעותית בגיל 18 חודשים בערך. העלייה הפתאומית מכונה פרץ אוצר מילים ומתארת את העלייה המשמעותית באוצר המילים המופק - מספר המילים שהילד יכול להשתמש בהן בפועל לדיבור. אצל ילדים רפרנציאליים פרץ אוצר המילים ניכר יותר מאצל ילדים אקספרסיביים. אוצר המילים הנקלט של ילדים - המילים שהם יכולים להבין גם אם אינם משתמשים בהם, גדול במידה ניכרת מאוצר המילים המופק שלהם. התרחבות בולטת באוצר המילים הנקלט חלה בין גיל שנה ל-6 שנים.

תהליכי למידת מילים: ילדים מתחילים לומר מילים עוד לפני שהם מבינים ממש את מושג המילים. המילים המוקדמות נוטות להיקשר לסיטואציה מסוימת שנלמדו בה ורק בתקופת פרץ אוצר המילים הילדים מתחילים להשתמש במילים כדי להתייחס לקטגוריות של חפצים, בני אדם ואירועים, במקום להגביל את שימושן להקשרים ספציפיים. מילים מוקדמות רבות נעלמות  מאוצר המילים של ילדים מרגע שלמידת המילים מתחילה ברצינות. ציון דרך בהתפתחות השפה חל כאשר הילד מגלה שלכל דבר יש שם ומתחיל לשאול על כל דבר 'מה זה?'.

המטלה של למידת מילים מורכבת למדי משום שרוב המילים אינן נאמרות בנפרד אלא כרצף הברות במשפט. הילד צריך לזהות את קבוצת הצלילים המרכיבה מילה מסוימת מתוך רצף ארוך יותר ולכן לפעמים יטעה במיקום גבולות המילה (לדוגמה: 'תנלי את זה לאמא' במקום 'תן את זה לאמא). שגיאות אלה קרויות שגיאות קיטוע והן רווחות למדי, אך ילדים מתקנים אותן במהירות בד"כ. לאחר שמזהים הפעוטות רצף של צלילים כמילה הם צריכים לגלות את משמעותה. תהליך זה נקרא מיפוי מהיר – תהליך שבו הפעוט משתמש ברמזים מן ההקשר כדי לנחש ניחוש נכון על המשמעות של המילה הלא מוכרת. מיפוי מהיר יכול לפעול רק אם מושרשת בילדים מראש הנחה בדבר המשמעויות שהכי סביר לייחסן למילים הלא מוכרות. יש שסבורים כי בילדים טבועה מראש הנטייה לתפוס אובייקטים מגיל מוקדם מאוד ולהניח שמילים לא מוכרות הן שמות של אובייקטים ולא של שמות תואר או פעולות. יש שטוענים גם שבילדים טבועה מראש הנטייה להניח כי לא ייתכן שלשתי מילים תהיה אותה משמעות – כלומר, שמילים לא מוכרות אינן מסמנות דברים שיש עבורם כבר תווית כלשהי, הנחה זו נקראת ניגוד לקסיקלי.

שגיאות בלמידת המילים המוקדמת: השגיאות הסמנטיות של פעוטות הן בד"כ שגיאות של צמצום יתר או הרחבת יתר של היקף משמעות המילה. צמצום יתר היא שגיאה לשונית ובה המשמעות שהילד מייחס למילה נכונה אך צרה מדי (לדוגמה ההנחה ש'משאית' היא מילה לציון משאית צעצוע בלבד ולא למשאית אמיתית). הרחבת יתר היא השגיאה ההפוכה שבה המשמעות שהילד מייחס למילה רחבה מדי (השימוש במילה 'משאית' לציון כל כלי הרכב). שגיאות של צמצום יתר גלויות פחות משגיאות של הרחבת יתר - כאשר ילדים מרחיבים יתר על המידה את היקף משמעות המילה, הם משתמשים בה בדרכים שאינן מתאימות במובהק ואילו כאשר הם מצמצמים יתר על המידה את היקף המשמעות של המילה הם פשוט לא משתמשים בה כאשר אפשר להשתמש בה. שגיאות של הרחבת יתר רווחות מאוד בדיבורם של פעוטות ורוב הרחבות היתר שנוגעות לשמות עצם מתייחסות לחפצים שהם פחות או יותר דומים במראם ובמיוחד לאלה הדומים בצורתם. פעוטות יכולים גם להרחיב יתר על המידה פעלים וחלקי דיבור אחרים. ממחקרים עולה כי ככל שילדים יודעים יותר מילים כך קטן שיעור הרחבות היתר, וזאת משום שגדלה הסבירות שידעו מה המילה הנכונה שיש להשתמש בה בהקשר הנתון. פעוטות יכולים לפעמים להרחיב יתר על המידה את היקף משמעותה של מילה ביודעין – כלומר, הם משתמשים במילה בהקשר הלא נכון למרות שהם יודעים שזו לא המילה המתאימה בהקשר, מכיוון שמילה זו היא בעלת המשמעות הקרובה ביותר באוצר המילים שלהם למה שהם רוצים לומר. ממחקרים על הרחבת יתר נקלטת נראה כי פעוטות יודעים על משמעויות של מילים יותר ממה שעולה משיעור הרחבת היתר המופקת שלהם (כלומר, הפעוט יוכל להצביע על אוטובוס כאשר ישאל לשמו של הרכב אך כאשר יידרש לדבר הוא ישתמש במילה שמוכרת לו טוב יותר נניח משאית).

לסיכום, כאשר פעוטות לומדים מילה בפעם הראשונה, הם נוטים לשגות בצמצום יתר, כלומר להשתמש במילה רק בהקשר מסוים שבו הם נתקלו בה בתחילה. לאחר מכן הם מתחילים לחקור את גבולות המשמעויות של המילה כאשר בשלב הזה חלות הרחבות יתר של היקף המשמעות. קבלת משוב מצד המבוגרים בעקבות שגיאות של הרחבת היקף המשמעות היא דרך יעילה ללמידת מילים חדשות. ככל שמתרחב אוצר המילים של ילדים כך קטן שיעור הרחבות היתר.

למידת כללים מורפולוגיים:

         ­      

המילים שילדים לומדים בתחילה הן בד"כ צורנים יחידים (כגון 'אמא', 'חתול'). כל אחת מהמילים האלה היא יחידה לשונית המייצגת אובייקט אחד או פעולה אחת, אבל עם המשך התפתחות השפה מתחילים הילדים בהדרגה להוסיף צורנים דקדוקיים למילים שהם אומרים. צורנים דקדוקיים הם יחידות לשוניות שאין להם משמעות רבה כשלעצמן אבל הן משנות את משמעותם של מילים ומשפטים בשיטתיות. צורנים אלה כוללים תחיליות, סופיות, פעלי עזר, שמות תואר ומילות יחס (למשל הסופית '-ים' לציון רבים). שלושה גורמים אחראים לסדר רכישת הצורנים הדקדוקיים: 

א. המורכבות המבנית או הדקדוקית – הצורנים שיוצרים את השינוי הפשוט ביותר במבנה

     נלמדים ראשונים.

ב. המורכבות הסמנטית.

ג.  התכונות הפונולוגיות של הצורן (איך הצורן נשמע).

רכישת הצורנים הדקדוקיים מראה כי למידת השפה כרוכה בגילוי כללים, כלומר ילדים אינם לומדים את צורות הריבוי של שמות עצם מילה אחר מילה אלא לומדים חוק כללי ליצירת צורות הריבוי. בעיות אפשריות העומדות בפני פעוטות הם מקרים שחורגים מן הכללים המורפולוגיים.

צורות ריבוי וזמני עבר חריגים מופיעים לעיתים קרובות בצורתם הנכונה בשלב מוקדם בדיבורו של הילד אבל לאחר תקופה מסוימת הילד מתחיל להחיל צורות סדירות על שמות עצם ופעלים חריגים ('חלון' הופך ל'חלונים' לדוגמה), שגיאות אלה נקראות הסדרות יתר. הסדרות יתר מופיעות כאשר הילד מתחיל להשתמש בצורה נכונה בזמני עבר רגילים ובצורות ריבוי רגילות ומיישם את הכללים ללא הבחנה. הסדרות היתר לא מחליפות לגמרי את הצורות הנכונות של המקרים החריגים והן מתמעטות במהלך הזמן. הסדרת יתר היא דוגמה לשגיאת גדילה – כאשר מופיעות הסדרות יתר חלה עלייה במספר הטעויות שעושה הילד ועלייה זו עלולה להיראות כעצירה בהתפתחות השפה, אך הטעויות הללו אינן נובעות מנסיגה אלא מהופעת דרך חשיבה מתקדמת יותר. אמנם הילדים שוגים יותר במשך זמן מסוים אבל בעצם חלה אצלם התקדמות לקראת הבנת הכללים המורפולוגיים של שפתם. 

למידת ניסוח משפטים:

בכל מערכת תחביר שייכות המילים היחידות לקבוצות צורה  - קטגוריה של מילים בשפה היכולה למלא תפקידים תחביריים דומים בניסוח צירופים ומשפטים (כמו שמות תואר, פעלים ושמות עצם). כללי התחביר קובעים כיצד אפשר לחבר מילים השייכות לקבוצות צורה שונות לצירופים תחביריים ולמשפטים. קבוצות צורה, צירופים תחביריים ומשפטים הם קטגוריות מופשטות מאוד ולכן ילדים אינם יכולים ללמוד כללי תחביר ע"י כך שפשוט יבחינו כיצד משתמשים במילים מסוימות בתוך משפטים ואז יגלו כלל לכל מילה בנפרד. מה שילדים עושים הוא הבנת הכללים הנוגעים לקטגוריות המופשטות האלו והשימוש בהם על פי דוגמאות ממשיות של דיבור שהם שומעים (ילדים קטנים אינם מודעים לעובדה שהם לומדים כללי דקדוק ומשתמשים בהם). תכונה חשובה של כללי תחביר היא כושר התפוקה שלהם. כמו שכללי המורפולוגיה מאפשרים תפוקה עצמית ביצירת מילים ובשינוין, כך מאפשרים כללי התחביר אינסוף משפטים אפשריים רק ע"י הצבת מילים שונות בתפקידים שונים. מהרגע שילדים מסוגלים להשתמש בכללי התחביר, היכולת שלהם ליצור משפטים חדשים בעלי משמעות נעשית כמעט בלתי מוגבלת.

    

שלב המילה האחת: כאשר ילדים מתחילים לומר מילים שניתן לזהותן, הם משתמשים רק במילה אחת בכל פעם. המילה יכולה להיות ניסיון להביע הרבה יותר מהמילה עצמה. מילה המעבירה משמעות מורחבת נקראת צירוף חד-מילי. לא תמיד ברור מה אותה מילה יחידה אמורה להביע ובהרבה מקרים ההקשר, הבעות פניו של הילד ונימת דיבורו עשויים לעזור.

משפטים ראשונים: בד"כ בין גיל 18-24 חודשים מתחילים פעוטות לצרף יחד שתי מילים,  ולעיתים קרובות נדמה שהם מביעים שני רעיונות נפרדים זה אחרי זה. המילים שפעוטות מבטאים בתחילה זו בסמוך לזו אולי אינן בגדר משפטים של ממש וייתכן שזהו שלב מעבר הבא לאחר שלב המילה האחת. כאשר פעוטות מתחילים להפיק משפטים אמיתיים של שתי מילים, המשפטים מורכבים בד"כ משמות עצם, פעלים ומשמות תואר. כמעט שלא מופיעות בהם תוויות מיידעות, מילות חיבור ומילות יחס למרות שמילים אלו נפוצות בדיבורם של מבוגרים. בנוסף על כך, בהתחלה פעוטות גם לא מטים את המילים בעזרת סופיות או תחיליות על מנת לשנות את משמעותן (להפוך לזמן אחר, מיחיד לרבים וכו'). בשלב הזה הילד משמיט את המילים שאינן חיוניות להעברת המשמעות המרכזית של המשפט וסגנון דיבור כזה מכונה דיבור טלגרפי (מזכיר לקוניות של מברק). משפטיו הראשונים של הילד אמנם טלגרפיים אך הם לא הקבצה שרירותית של מילים. רוב משפטי שתי המילים מביעים מערכת קטנה יחסית של משמעויות בסיסיות שדומות מאוד בשפות השונות. יש לציין כי ללא ההקשר גם המבעים של שתי המילים מעורפלים כמעט כמו מבעי המילה האחת. 

קטגוריות של משמעויות המובעות בשלב שתי המילים (טבלה 7.1 בעמ' 323):          

קטגוריה של משמעות	תיאור
זיהוי	מבעים כמו 'תראה כלב' הם שכלולים של הצבעה שהופיעה בשלב הקדם-מילולי ושל כינוי בשמות שהחל בשלב המילה האחת.
מיקום	ילדים יכולים להשתמש מלבד בהצבעה גם במילים כמו 'כאן' לציון מיקום. כדי לומר שמשהו מצוי ביחס למשהו אחר הם יעמידו מילים זו מול זו וישמיטו את מילת היחס: 'אישה (בתוך) בית'.
הישנות	הסבת תשומת הלב לחזרות: 'עוד עוגייה'.
אי-קיום	כמו הישנות יש גם הפסקת פעילות או היעלמות אובייקט ולכן קיימים מבעים כמו 'אין כדור'.
שלילה	בערך בגיל שנתיים ילדים מגלים שהם יכולים להשתמש במילים כדי לסתור ולהתנגד למבוגרים: 'לא חלב'.
קניין	ילדים יכולים לציין קניין ע"י העמדת מילים זו מול זו: 'אבא מעיל' (המעיל של אבא).
עושה הפעולה, האובייקט, הפעולה	משפטים של שתי מילים מעידים שילדים יודעים שעושי הפעולה פועלים על אובייקטים אבל בשלב הזה הם לא יכולים להביע יחסים תלת-מימדים. לכן יאמרו: 'אבא כדור' או 'לזרוק כדור' בהתכוונם ל'אבא זורק כדור'.
איפיון	ילדים מתחילים לאפיין שמות עצם ע"י נקיבת שמות התואר שלהם: 'חתול קטן'. ישנם משפטים המעידים שהילדים מכירים את השימוש של העצמים: 'לנסוע מכונית'.
שאלה	ילדים מסוגלים להפוך משפטים לשאלות ע"י אמירתם בהנגנה עולה או ע"י צירוף מילות שאלה: 'איפה חתול?'

התפתחות נוספת בתחום התחביר: אחרי שילדים עברו את שלב שתי המילים ידיעת התחביר שלהם מתרחבת במהירות. משפטים מתארכים ונעשים מורכבים יותר מהבחינה הדקדוקית.

בראון חילק את התפתחות התחביר המוקדמת ל-5 שלבים בהתבסס על האורך הגדל והולך של מבעי הילדים: שלב 1  (האורך הממוצע של המבע הוא 1-2 צורנים) מקביל פחות או יותר לשלב שתי המילים ובמהלכו מתחילים הילדים להביע יחסים סמנטיים ותחביריים פשוטים. שלב 2   (האורך הממוצע של המבע הוא 2-2.5 צורנים) הינו שלב שבמהלכו הילדים רוכשים את הצורנים הדקדוקיים הבסיסיים, כגון סופית הריבוי. שלב 3 (אורך המבע הוא 2.5-3 צורנים) הוא שלב שבמהלכו מופיעות וריאציות על משפטים פשוטים, כולל שאלות ושלילה. בשלב 4 (המבע באורך של 3-3.5 צורנים) מתחילים ילדים לשבץ משפט בתוך משפט ולהפיק סוגים שונים של משפטים טפלים ('אני רואה את זה'). בשלב 5 (בו המבע בעל 3.5-4 צורנים) מסוגלים הילדים לצרף שני משפטים פשוטים בדרכים שונות ליצירת משפטים מורכבים. רוב הילדים עוברים את חמשת השלבים של בראון עד גיל 3.5.

למידת השימוש החברתי בשפה: 

בתקופה שבה רוכשים ילדים את מערכת הצלילים, את אוצר המילים ואת המורפולוגיה והדקדוק של שפת אמם הם גם לומדים פרגמטיקה, כלומר איך להשתמש בשפה בחברה. הם רוכשים לא רק כשירות לשונית אלא גם כשירות תקשורתית. כשירות לשונית כרוכה בשימוש נכון בסמנטיקה ובתחביר של השפה ואילו כשירות תקשורתית כרוכה ביכולת לקיים שיחות, לזהות ולתקן 'קצרים' בתקשורת וכן להשתמש בשפה בדרך ההולמת את החברה בתרבות מסוימת. כמה מן המיומנויות הכרוכות במיומנות התקשורתית מתחילות להופיע בינקות (ההתייחסות להגיות של תינוקות, הבעות פנים וכו' כאל תקשורת מכוונת). בסוף שנת החיים הראשונה ניכרת בהגיות ובמחוות של תינוקות כוונת תקשורת ברורה. למשל, תינוקות מצביעים או משתמשים במילים טרומיות כדי לבקש חפצים המצויים מחוץ להישג ידם. ילדים צריכים לדעת כי קיימת האפשרות של כשלון בתקשורת וכן לדעת כיצד לתקן מצבים כאלה בשיחה. מיומנויות פרגמטיות ממשיכות להתפתח אחרי שמופיעה שפה של ממש. למשל, בני שנתיים מנסים לתקן כישלונות הבנה בשיחה עם מבוגרים, דבר שמעיד על יכולתם לדעת אם הצליחו בניסיון התקשורת שלהם. היבט נוסף של ההתפתחות הפרגמטית הוא למידת המוסכמות והסדרים החברתיים לתקשורת ולשימוש בשפת האם. המטפלים מדריכים את הילדים הדרכה פרגמטית עוד בתקופת הינקות (למשל לנופף לשלום ולומר 'ביי'). מרגע שהילדים מתחילים לדבר, המבוגרים מלמדים אותם התנהגויות מילוליות (כגון ברכות שלום ופרידה, מנהגי נימוס ודרכי פנייה נאותות). הורים נותנים גם הדרכה בהיבטים האיכותיים של הדיבור כדוגמת עוצמת הקול ונימת הקול המתאימה בסיטואציה מסוימת. ההדרכה הפרגמטית של ההורים יכולה להיות ישירה או עקיפה (ברמיזה).  

הילד והסביבה בהתפתחות השפה

קיים ויכוח בין תיאוריות סביבתיות ונייטיביסטיות על רכישת שפה – כיצד יכולים ילדים ללמוד שפה בפרק זמן כל כך קצר, שהוא תקופת הגיל הרך (תקופה של שנה וחצי)? תיאוריות סביבתיות מתמקדות בגורמים בסביבתו של הילד שתומכים ברכישת השפה (השפה שהילד שומע, יחסי הגומלין החברתיים של הילד וכו'). תיאוריות נייטיביסטיות מתמקדות דווקא בגורמים מולדים, בעלי בסיס ביולוגי שמאפשרים רכישת שפה. הויכוח המפורסם ביותר ניטש בין הפסיכולוג סקינר והבלשן חומסקי. סקינר טען שהורים ובני אדם אחרים מתנים את ילדיהם התניה אינסטרומנטלית כדי שידברו. כאשר התינוק מתחיל למלמל, ההורים מחייכים ומגיבים אליו בדיבור. תשומת ליבם של ההורים מחזקת את מלמול התינוק. התכיפות המוגברת של המלמול מגדילה את הסיכוי שהתינוק יאמר דברים הנשמעים כמילים. כאשר ההורים שומעים צלילים דמויי מילים הם מחזקים את התינוק לומר את אותם צלילים, התינוק מחקה את הוריו וכך לומד להגות מילים. סקינר טען שגם הדקדוק נרכש באמצעות חיזוק דומה – ההורים מחזקים משפטים שמנוסחים נכון מהבחינה הדקדוקית. בעייתיות בהסבר של סקינר מתגלה משום שבפועל הורים לא מספקים חיזוק ומשוב משמעותיים ללמידת הדקדוק של ילדיהם. מחקרים גילו שמה שמעורר תיקון מצד הורים הוא בד"כ משפטים שאינם אמיתיים ולא משפטים שאינם נכונים מבחינה דקדוקית, ובכל זאת רוב הילדים לומדים להשתמש בדקדוק נכון.

חומסקי ציין כי אחת התכונות החשובות ביותר לשפה היא היכולת לצרף מילים ובכך ליצור אינסוף משפטים שאף פעם לא שמענו. חומסקי טען שאי אפשר להכיל את כל החיזוקים הנדרשים ללמידת שפה באמצעות התניה אינסטרומנטלית, וכן שלא ייתכן שכל משפט שנאמר ע"י ילדים נלמד בנפרד באמצעות חיזוק. אולם, הוא לא טען כי החיקוי והחיזוק אינם רלוונטיים ללימוד שפה. החיזוק והחיקוי נשארים עקרונות מועילים בהסברת הדרך שבה נלמדים דברים בשפה ויתרה מזאת, ישנן מילים ספציפיות שהכרחי ללמוד ע"י חיקוי. יחד עם זאת, חיזוק וחיקוי לא יכולים להסביר לבדם את רכישת השפה. זאב הלוי טיפול נפשי כחלופה לגישת החיזוק של סקינר, חומסקי טען שלכל השפות יש מספר תכונות מבניות משותפות וזאת כנראה משום שהשפות והשכל האנושי התפתחו יחד. כשרים מולדים הם אלה המאפשרים לילדים קטנים להבין את כלליה של כל שפה מדוברת שהם שומעים. חומסקי כינה את הכשרים המולדים האלה אמצעי רכישת שפה. לטענתו, חלק מהמוח מותאם במיוחד ללמידת שפה. בעייתיות בהסבר של חומסקי הינה בכך שחומסקי התמקד בשאלה כיצד רוכשים ילדים את התחביר והוא לא התייחס להיבטים אחרים של הכשירות הלשונית והתקשורתית.

כיום כמעט ואין חוקרים שנוקטים עמדה נייטיביסטית או סביבתית טהורה. הויכוח מתמקד בתרומותיהם היחסיות של גורמים מולדים וגורמים סביבתיים להתפתחות השפה.          

מה מביא עימו הילד לרכישת שפה:

עדות אחת ליסודות הביולוגיים של רכישת השפה היא העובדה שקיימת כנראה תקופה מכריעה שבה אפשר ללמוד את השפה בקלות יחסית, אך קשה להראות שקיימת תקופה מכריעה מאחר וכמעט לא ניתן למצוא ילד שלא קיבל שום תשומה לשונית בשלב מוקדם בחייו. הקשיים בהם נתקלו ילדים שלקו בהזנחה חמורה, כשלמדו את השפה בגיל ההתבגרות, מאששים במידה מסוימת את השערת התקופה המכריעה. אולם אי אפשר לדעת אם הם לא נולדו עם ליקויים קוגניטיביים.

עדות נוספת לבסיס הביולוגי של רכישת השפה היא העובדה שהשפה היא ייחודית למין – כלומר רכישת השפה היא יכולת המשותפת לכל בני האדם כתוצאה מהירושה הגנטית שלהם, יכולת שאינה מצויה בקרב בני מינים אחרים. למינים אחרים של בעלי חיים יש יכולות תקשורת מרשימות אבל אף אחת ממערכות התקשורת שלהם אינה מופשטת, גמישה ופורה כמו השפה האנושית.

אחת התשובות לשאלה כיצד טבועה במוח האנושי היכולת ללמוד שפה היא אסטרטגיות מולדות לפירוש תשומה לשונית - יש אסטרטגיות לתפיסה ולאחסון של מידע לשוני ואסטרטגיות לארגון המידע הזה בתבניות דקדוקיות. למשל, ייתכן שלילדים יש נטייה מוקדמת לשים לב לחלקים מסוימים בדיבור כגון הברות מוטעמות והתחלות וסופים של מילים. מלבד אסטרטגיות מולדות לפירוש השפה, ייתכן שהמוח האנושי מצויד במגבלות מסוימות שמגבילות את המסקנות שאפשר להסיק על מבנה השפה. למשל, ייתכן שלמידת התחביר אצל ילדים מוגבלת ע"י נטייה מוקדמת לזהות קטגוריות תחביריות רחבות למדי שמשותפות לכל השפות (כגון שמות עצם, פעלים וכו'). מגבלה מולדת נוספת שאולי מסייעת בלמידת התחביר היא ההנחה שמילים מכילות צורנים שמציינים מאפיינים דקדוקיים מסוימים (כגון המספר, היחסה וזמן הפועל). ישנן גם מגבלות מולדות שאולי מסייעות בלמידת מילים – דוגמאות למגבלות אלה הן ההנחות המולדות שמשמעותן של מילים מוכרות הן שמות של אובייקטים וכן שמשמעותן של מילים חדשות שונה ממשמעותן של מילים מוכרות.

ייתכן שגם יכולות ומגבלות קוגניטיביות כלליות הקיימות במוח האדם תורמות ללימוד השפה. הייצוג הסמלי ויכולות הזיכרון יכולים לסייע ללימוד שפה – מחקרים מראים שקיים מתאם בין התפתחות השפה לבין מיומנויות קוגניטיביות שונות אצל פעוטות. נמצא גם שפרץ אוצר המילים (החל בגיל 18 חודשים) קשור במיוחד בהתפתחותה של קביעות אובייקטים בשלה וביכולת לסווג אובייקטים לשתי קטגוריות.   

אין ספק שתינוקות נולדים עם נטייה מוקדמת כללית ללמוד שפה. ייתכן שטבוע בהם טווח של אסטרטגיות, מגבלות ויכולות ספציפיות יותר שמאפשרות את רכישת השפה. ייתכן מאוד שילדים מביאים עימם מספר גורמים מולדים (לשוניים וקוגניטיביים) אל התמודדותם בעת למידת השפה.