הסתגלויות ראשונות של התינוק

הסתגלויות ראשונות

לתינוקות צפויות מטלות התפתחותיות רבות (בעיקר למידה על העולם בו אנו חיים וקשירת קשרים עם בני-אדם אחרים). לעומת מבוגרים, לתינוקות עמדה נחותה בהתמודדות עם מטלות אלה, משום שהמבוגרים יכולים להתבסס על ניסיון עבר עשיר, ואילו התינוקות לא. אלה חייבים ללמוד על הכול מההתחלה, על קיומם של אובייקטים, ועל תכונותיהם השונות (שגם משתנות לעיתים), ועל כך שלפעולות על אובייקטים יש תוצאות.  כמו כן הם צריכים ללמוד על אובייקטים מיוחדים – בני האדם – ועל כך שהם בני אדם בעצמם.

כיצד הם עושים זאת, ללא הכרה מוקדמת של העולם ?

ובכן התינוקות באים לעולם מצוידים בכשרים מולדים המסייעים להם בכך. כבר בלידתם הם מצוידים במלאי של רפלקסים[1] (למשל, מציצה) וביכולת למידה מרשימה. יכולות התפיסה משתפרות במהירות, והם רוכשים יכולות מוטוריות משוכללות. כל הכשרים האלה מועילים להם בהסתגלויותיהם הראשונות.

לכשירויות אלה (שהן אבני הבניין להתנהגויות מורכבות יותר) מספר מאפיינים:

·    תלויות במאפיינים מולדים, כלומר ביכולות הטבועות במערכת העצבים כבר בלידה, דבר התלוי גם בבשילה של מערכת העצבים המרכזית (CNS).

·    לעיתים קרובות ממלאות אחר צרכי הישרדות (למשל, רפלקס המציצה – מזון, רפלקס ההקאה – חנק, רפלקס בכי – תשומת לב וטיפול).

·    כוללות רצפים מאורגנים של פעולות המשרתות מטרה כלשהי (למשל תנועת ראש ועיניים לעבר מקור גירוי). בתחילה רצפים אלה פשוטים מאוד, אך הם נעשים משוכללים, מורכבים ומכוונים יותר.

·    כוללות תגובות סלקטיביות (למשל התרכזות בדברים גדולים ובעלי ניגודי צבעים חדים, כמו זוג עיניים או הקו המפריד בין השיער למצח האדם). זוהי פעולה אוטומטית ללא מיקוד מכוון או מודע, אולם היא מספקת לתינוק הזדמנות ללמוד על הקווים המאפיינים תווי פנים.

·    מאפשרות לעמוד על הקשר בין פעולות ובין תוצאותיהן (למשל תחיבת אגודל לפה, והתחושה הנעימה שבעקבותיה, לעומת תחיבת האגודל לעין). קישור בין פעולה לתוצאה נקרא התרחשות מותנית[2].

הפרק דן ב-2 נושאים עיקריים:

1.                               ההתפתחות כתהליך, וכיצד משתלבים בה הגנטיקה וההתנסות.

·    ניתוח סוגיית "טבע לעומת טיפוח", וכיצד התורשה והסביבה פועלות יחד בהנחיית תהליך ההתפתחות. פעם מכיוון ההתפתחות המיומנויות המוקדמות וכיצד הן משתנות (ההתנהגויות והמיומנויות המוקדמות של תינוקות מוגבלות יחסית, ולכן ניתנות להערכה. ובנוסף הן אינן מושפעות מהתנסויות קודמות, למשל, התפתחויות על רקע הבדלי תרבויות ו/או ליקויים שונים), ופעם מהסתכלות כיצד כל אחת מהן (תורשה וסביבה) תורמת להתפתחות קליפת המוח.

בהקשר זה חשוב להזכיר, שהתינוק נולד כמעט עם כל הנוירונים שיהיו לו אי פעם, אך רובם אינם מתפקדים ביעילות. לאחר הלידה ישנה עלייה מהירה בגודל התאים ובמספר הקישורים בין הנוירונים, וכמו כן נוצרת שכבת המיילין (Myelin). התפתחות זו מסבירה את רבים מן השינויים בכשירויות התינוק, אולם כישורים אלה תלויים מאוד בהתנסויותיו של התינוק, שהן מרכיב חשוב בארגון התפתחות מערכת העצבים.

2.       הקשר בין מיומנויות מולדות (או כאלה המופיעות בשבועות הראשונים של החיים) ובין מיומנויות המתפתחות מאוחרות יותר.

·    המיומנויות הראשוניות של התינוק הן הנדבך עליהן מתפתחות שאר המיומנויות המורכבות יותר המופיעות בסוף השנה הראשונה של חייו. מיומנויות אלה, אמנם, מוגבלות בייסודן, אך עדיין מועילות בהנחיית התינוקות אל ההתנסויות המקדמות את התפתחותן של מיומנויות מורכבות  (למשל, מערכת שמיעה לא בשלה, אך מכוונת בעיקר לקולות אנושיים. מה שמוביל לפיתוח מיומנויות שפה).

מצבי התינוק

ישנה שיטת מיון הממיינת ל-6 מצבים: 2 מצבי שינה (שקטה ופעילה), 2 מצבי ערות (שקטה ופעילה) ו-2 מצבי מצוקה (עצבנות ובכי). מצבים אלו והמעברים ביניהם חשובים בחקר יכולות התינוקות, מאחר שתגובותיהם לסביבה שונות מאוד במצבים מסוימים. בחודשים הראשונים נעשה המעקב קל יותר ויותר, משום שהשליטה בהם גדלה והולכת, ומשום שהם הופכים להיות יציבים וצפויים.

מצבי שינה

תופסים חלק גדול מזמנו של התינוק (הם מבלים בהם עד כ-16 שעות ביממה), זמן זה מתקצר במהירות במהלך הינקות והילדות ואח"כ בהדרגה עד למשך של 6 שעות ביממה (בבגרות).

היילודים מחלקים את זמני השינה וערות שווה בשווה בין היום והלילה. דבר, המקשה על ההורים, שזמני השינה שלהם כבר מאורגנים. אע"פ שיחלוף זמן ניכר, עד שהתינוק יישן לילות שלמים, מסתבר, שאצל תינוקות בני 8 שבועות מסתמן דפוס יום-לילה. ייתכן, שזה נובע בחלקו מבשילת המוח. אולם נראה, כי גם לדרך הטיפול בתינוקות יש תפקיד. ישנם הורים, המשקיעים מאמץ ניכר כדי להרגיל את התינוקות לישון בלילה (משאירים אותם ערים בשעות אחה"צ והערב, ומאכילים אותם יותר מן הרגיל לקראת הלילה), וישנן חברות אחרות בהן לא חשוב, שהתינוק יישן כל הלילה. במקרה כזה דפוס מחזורי השינה הקצרים נוטה להתפרס על פני כל היממה ולהיות ארוך יותר, והתינוק מסתגל לדפוס זה ואינו נוטה לשנותו.

2 סוגי שינה:

·    שינה שקטה – התינוק שוכב בלא נוע ונושם נשימות איטיות ומסודרות.\

·    שינה פעילה – התינוק נע לעיתים קרובות, מניע את זרועותיו ואת רגליו, מקמט את פניו ונושם נשימות מהירות ופחות סדורות, ולפעמים נצפות תנועות מהירות של העיניים מאחורי העפעפיים (מצב הדומה לשלב REM, Rapid Eye Movements – שנת החלום אצל המבוגרים). תינוקות מבלים בשלב זה 50% מזמן השינה שלהם (לעומת 20% אצל מבוגרים).

שלא כמו אצל מבוגרים אצל תינוקות מופיעים מצבי השינה ללא כל סדר מיוחד (אצל מבוגרים מחזור של כ-90 דקות), והם אינם נבדלים באורכי הגל האופייניים. דבר, המשתנה בסביבות גיל 3 חודשים.

מצבי מצוקה

להבדיל ממצבי השינה, הם תופסים חלק קטן מזמנם של התינוקות (פחות מ-10%. מתוכם רק כ-2% בבכי והשאר בעצבנות).

3 דפוסי בכי:

1.       בכי של רעב – מתחיל ביבבה ונעשה רם ומתמשך יותר.

2.       בכי של כעס – רם יותר ולעיתים קרובות מתחיל בפתאומיות.

3.       בכי של כאב – מתחיל בצווחה חדה וגבוהת צליל וממשיך בבכי רם.

המבוגרים מגיבים לסוגי בכי אלה בצורה שונה (גם אימהות לא מנוסות מגיבות מהר יותר לבכי של כאב), והניסיון משפר את יכולת ההבדלה ביניהם (אחיות מנוסות בחדרי לידה לעומת אחיות טריות מבדילות טוב יותר. וגם ניסיון עם תינוק מסוים מסייע בכך, לכן אמהות מגיבות טוב יותר לבכי של ילדן לעומת ילד אחר).

בתינוקות טבועה היכולת להרגיע עצמם (למשל, באמצעות מציצה. לכן המוצץ כאמצעי הרגעה), אולם גם שיטות טיפול כמו גרייה קולית, נענוע, חיבוק והחלפת חיתול עושות את המלאכה. לא כל השיטות יעילות באותה מידה, וישנם הבדלים בין תינוקות שונים ובין שיטות טיפול שונות.

שינויים במצבי התינוק

בחודשים הראשונים תכופים יותר, וההורים מעורבים יותר בכך (למשל, ע"י נענוע עד להירדמות, הבאה למצב עירות ע"י האכלה, או שיכוך בכי ועצבנות). אך בגיל 5 חודשים המצבים אינם משתנים לעיתים קרובות כ"כ, והמעברים צפויים יותר.

מעורבות ההורים מתמקדת יותר בהתנהגות התינוק בשני מצבי הערות שלו. ישנם תינוקות, אצלם מעבר זה מתרחש במהירות ובאופן חלק יותר, מאשר אצל תינוקות אחרים (דבר, שיכול לסייע בניבוי כמה מתכונותיו של הילד בעתיד). תכונה זו מושפעת הן ע"י הגנטיקה והן ע"י הסביבה אולם אין יודעים באיזו מידה.

הרפלקסים של היילוד

ביילוד אפשר לראות רפלקסים רבים, חלקם נעלמים עם הגדילה, וחלקם נטמעים בתנועות רצוניות מורכבות יותר. הרפלקסים מאפשרים לתינוקות להגיב לסביבתם בדרכים מאורגנות, ואף מסתגלות עוד בטרם הספיקו ללמוד (למשל, רפלקס המציצה).

ישנם אפקטים, שפחות ברור למה הם משמשים. חלקם משמשים כתגובות ראשוניות, שתתפתחנה להתנהגויות מורכבות (כמו רפלקס ההליכה ורפלקס הלפיתה), וחלקם הם ירושה אבולוציונית (למשל, רפלקס מורו, שמזכיר בע"ח שנופל מענף או מאימו, ומנסה ללפות אותה בחוזקה כדי למנוע את הנפילה).

רפלקסים של הישרדות

כפי שנאמר, ישנם רפלקסים המסייעים להישרדותנו, ונשארים לאורך כל חיינו (עיטוש, מצמוץ, הקאה וכו'). אולם חוקרי התפתחות שמים לב לרפלקסים, הקיימים סמוך ללידה, ונעלמים, ככל שמיומנויות אחרות נרכשות. כדוגמה, רפלקס הגישוש אחר הפטמה (rooting reflex), וכמובן רפלקס המציצה (sucking reflex). לרפלקסים אלה חשיבות מרובה בהישרדות, אולם גם היעלמותם חשובה. לאחר כחודשיים עד 4 חודשים חל שינוי התפתחותי חשוב, שני הרפלקסים נעלמים ומופיעות התנהגויות אכילה רצוניות.

!!! אילולא הפסיקו בתינוקות למצוץ, לא היו מתחילים ללעוס !!!

חשוב להבהיר, שארגון ההתנהגות הנובע מן הרפלקסים אינו נוקשה לחלוטין וההתנסות יכולה לשנותו (למשל, הרגלי יניקה שונים בין תינוקות היונקים מהשד או היונקים מבקבוק).

רפלקסים אחרים

מדובר ברפלקסים ללא ערך הישרדותי נראה לעין אך גורמים להתפתחות התנהגויות מורכבות ומתוחכמות יותר. דוגמה אחת היא רפלקס הלפיתה (grasping reflex), שנעלם בהדרגה בסוף החודש השלישי לחיי התינוק, ומתפתחת לפיתה רצונית, המתעוררת בד"כ, כאשר הוא רואה אובייקט כלשהו או שומע אותו בחשכה. כושר זה חשוב מאוד, ומאפשר לתינוקות מבוגרים יותר לייצב ולתפעל אובייקטים, שהם רוצים לעמוד על טיבם.

דוגמה נוספת היא רפלקס ההליכה (stepping reflex). רפלקס זה נעלם בד"כ בגיל 3 חודשים, אך כעבור חודשים מספר, כאשר התינוק לומד ללכת חוזרות התנועות הנ"ל, אך הפעם הן נתונות לבקרה רצונית.

החוקרים ההתפתחותיים עדיין לא יודעים מה גורם לרפלקסים להיעלם ואח"כ לחזור בתור התנהגויות רצוניות. טענה אחת גורסת, כי בשלב מוקדם בהתפתחות הרפלקסים נשלטים ע"י מרכזי המוח הנמוכים, וככל שהתינוק גדל עוברת השליטה למרכזים גבוהים יותר, ואז השליטה הרצונית גורמת להתערותם של הרפלקסים כמרכיבים בהתנהגויות השונות. מעבר זה קשור בהתפתחות הנוירונים (היווצרות מעטפת המיילין והתרבות הקישורים). נראה, כי המצב מורכב יותר, משום שתרגול של רפלקסים מעכב את היעלמותם, מצד אחד, ומצד שני מזרז את הופעתן של פעולות רצוניות.

טבלת דוגמאות של רפלקסים

רפלקס	תיאור	דפוס התפתחות
מצמוץ (blinking)	התינוק עוצם את 2 עיניו להבזק של אור או למשב אוויר.	קבוע.
בבינסקי (Babinsky)	כשמלטפים את צד כף רגלו של התינוק מן העקב ואל האצבעות, אצבעותיו נפרשות כמניפה החוצה וכף הרגל מסתובבת פנימה.	נעלם בגיל שנה בערך.
בבקין (Babkin)	כשהתינוק שוכב פרקדן ומופעל לחץ על 2  כפות ידיו, ראשו מופנה קדימה , פיו נפתח ועיניו נעצמות.	נעלם בגיל 3 חודשים בערך.
לפיתה (grasping)	כשמפעילים לחץ על כפות ידיו של התינוק בעזרת אובייקט כלשהו, כגון אצבעו של ההורה, אצבעותיו נסגרות עליו בלפיתה חזקה דיה לשאת את משקלו. משום שהלפיתה רפלקסיבית אין התינוק יכול לשחרר אותה מרצונו, אלא לאחר שיתעייף.	נחלש לאחר 3 חודשים, ונעלם כעבור שנה.
מורו (Moro)	דפוס רפלקס זה, פרישת הזרועות לצדדים והחזרתן במהירות לקו האמצע של הגוף תוך קמיצת האצבעות בתנועת לפיתה. יכול להופיע בתגובה לכמה סוגים של גירויים מבהילים, למשל, אם נשמע רעש חזק, או אם מחזיקים את התינוק במאוזן ופניו כלפי מעלה, ומורידים אותו במהירות, כבנפילה, בכ-15 ס"מ.	נעלם בגיל 5 חודשים בערך.
הגישוש אחר הפטמה (rooting)	כשמלטפים קלות את לחיו של התינוק, הוא מפנה את ראשו לעבר הלחי המלוטפת, ופותח את פיו על מנת למצוץ את האובייקט, המלטף את הלחי.	נעלם בגיל 4 חודשים בערך.
הליכה (stepping)	כשמחזיקים תינוק מעל משטח, ואח"כ מורידים אותו, עד שכפות רגליו נוגעות  במשטח, אגליו מבצעות תנועות הדומות להליכה.	נעלם בגיל 3 חודשים בערך.
מציצה (sucking)	כשמכניסים לפיו של התינוק חפץ, כגון פטמה או אצבע, הוא מוצץ אותו בקצב.	הופך למציצה רצונית בגיל חודשיים.
מתיחת הצוואר Tonic Neck))	כשמניחים תינוק על הגב, הוא נוטה לסובב את ראשו לצד אחד ולמתוח את היד והרגל שבאותו צד ולכווץ את היד והרגל שבצד האחר (כמו בתנועת סיוף).	נעלם בגיל 4 חודשים בערך.

 

חישת העולם ותפיסתו

במשך שנים רבות תהו בני האדם כיצד תינוקות תופסים את העולם. מאחר והם מגיבים תגובות רפלקסיביות למגוון גירויים, יש להניח שמערכות התפיסה שלהם פועלות (אך לא ניתן להפיק מהיילודים אינפורמציה לגבי זה). אולם נשאלת השאלה, מה היא בדיוק חווייתם, כאשר הם נחשפים לגירויים שונים (ראייתיים, שמיעתיים, גירויי טעם וכיו"ב), ואיך הם מכוונים את חושיהם לדבר זה או אחר.

הראייה

חדות הראייה[3] אצל יילודים קטנה כל כך (לא מזהים פרטים קטנים), ואע"פ כן הם מסוגלים להשתמש ביכולת הראייה המוגבלת הזו ביעילות, ולהתנסות בעולם בתחילת חייהם.  יכולת זו תשתפר במהירות ב-6 החודשים הבאים.

קביעת מידת הבהירות של ראיית התינוק

שיטה אחת, הסתכלות בעלת העדפה (preferential looking), מתבססת על ההנעה (מוטיבציה) להביט בדברים, ומאפשרת לחוקרים לדעת מתי תינוק מבדיל בין 2 גירויים. מציגים לתינוק 2 קלפים, אחד אפור וחלק והשני מפוספס בפסים רחבים שחורים ולבנים. עפ"י רוב תהיה העדפה לכיוון המפוספס בגלל ניגודיו. בשלב מסוים, לאחר שהחוקר הֵצֵר וצופף את הפסים, אין לתינוקות העדפה של כרטיס זה או אחר. ככל הנראה, בגלל חדות הראייה 2 הכרטיסים (האפור והמפוספס) נראים לתינוק אותו הדבר.

בנקס וסלפטק (Banks & Salapatek) תרגמו את תוצאות המחקרים לסולם המדידה הנהוג אצל הבוגרים (ראייה 6/6). בגיל שבועיים חדות ראייתו של תינוק היא 6/90 לערך (ממרחק 6 מטר רואה התינוק מה שבוגר מסוגל לראות ממרחק 90 מטר), כעבור 5 חודשים חדות ראייתו משתפרת ועומדת על 6/30 לערך.

טכניקה נוספת היא פוטנציאל הראייה המעורר (visual evoked potential), המבוססת על בדיקת הפעילות החשמלית, המתרחשת במוח כתוצאה מגירוי חזותי. כאשר מוצג לתינוק גירוי חדש, מופיע במוח דפוס אופייני של פעילות חשמלית. מחקרים מסוג זה מצביעים על חדות ראייה גבוהה במקצת מאלה המתקבלים ע"י התבססות על מדד התנהגותי, אולם דפוס ההתפתחות הכללי דומה.

הסיבה לחדות הראייה המוגבלת אינה ברורה עדיין. בתחילה חשבו החוקרים, שהיא נובעת מכך שעדשות העיניים אינן מתאימות[4] את המוקד שלהן בתגובה למרחק האובייקט. אך עפ"י מחקרים מאוחרים יותר העיניים כן מתמקדות בתגובה לאובייקט מרוחק, אולם רק בגיל 4 חודשים הן מגיעות לרמת התאמה של בוגר. בנוסף הסתבר, כי חדות הראייה היא זו שמשפיעה על ההתאמה, ולא להיפך (חדות ראייה נמוכה מקטינה את היכולת לדעת מתי נדרשת התאמה), ולכן יש להחזיק את האובייקט קרוב לפני התינוק כדי לגרום לו למקד את ראייתו, אם יש צורך בכך.

חדות הראייה המוגבלת אינה נובעת מליקוי ראייתי כלשהו. האיכות האופטית של עיני התינוקות גבוהה ומאפשרת מיקוד חד של תמונה על הרשתית. ככל הנראה מגבלה זו טמונה במערכת ההופכת את התמונה לאותות עצביים, מעבירה אותם למרכזי הראייה הראשוניים ומעבדת אותם שם.

על אף חדות הראייה המוגבלת תינוקות מונעים להתבונן בבהירות. הקרינו לתינוקות בגילאי 1-3 חודשים סדרה של שקופיות תוך אפשרות לשלוט במנגנון המיקוד של מקרן השקופיות ע"י רתימת רפלקס המציצה (למרות היותו רפלקס, קצב המציצה נתון לבקרה רצונית). ככל שהתינוקות מצצו במרץ, כך התחדדה התמונה, וכאשר האטו את קצב המציצה, היא היטשטשה. די מהר התאימו התינוקות את קצב המציצה, ו"עבדו קשה" כדי לשמור על תמונה חדה. המחקר, בנוסף להנעה של תינוקות לראות דברים ברורים, הדגים גם למידה של התרחשות מותנית (התינוקות גילו קשר בין קצב המציצה ובין חדות התמונות).

מה הסיבה לשיפור חדות הראייה אצל תינוקות? ככל הנראה שילוב של סיבה גנטית (יצירת סינפסות בין נוירונים) ושל התנסות. מחקרים על חתולים (להם מערכת ראייה דומה לזאת של האדם) מראים, שדרושה התנסות ראייה בגירויים בעלי מבנה מסוים כדי לחולל התפתחות בחדות הראייה (גורי חתולים שגודלו בחושך לא פיתחו חדות ראייה תקינה).

האם תינוקות רואים צבעים

קשה לקבוע זאת בגלל הצורך להבחין בין צבע (אורך הגל) לבין מידת הבהירות (עוצמה) של האובייקט (אנו, למשל, מבדילים בין צבעים בטלוויזיה צבעונית ע"י הבדלי צבע, ובטלוויזיה שחור-לבן ע"י הבדלי בהירות).

ע"י שימוש בצבעים בעלי אותה עוצמה הצליחו להראות, שלתינוקות יש יכולת הבחנת צבע כבר בגיל חודשיים (עפ"י פוטנציאל הראייה במוח זה קורה כבר בגיל שבועיים). עפ"י בורנשטיין (Bornstein) בגיל 3-4 חודשים יכולת ראיית הצבע זהה לזו של הבוגרים.

המגבלות הקיימות במערכת ראיית הצבעים של תינוקות יכולה לנבוע מאי-בשילה בכמה אזורים: בקולטנים (receptors) בעין, בסיב הראייה או באזורי הראייה המוחיים.

שמיעה

ידוע, שנשים הרות חשות תזוזה של העובר שניות מספר, לאחר שנשמע רעש חזק (עפ"י מחקרים זה קורה כבר אצל עוברים בני 26-28 שבועות). יכולת השמיעה של פגים היא כשל תינוקות, שנולדו בעיתם. למעשה, השמיעה כ"כ מפותחת, עד כי נתגלה, שיילודים זוכרים מאפייני צליל, ששמעו בסיפורים, שאימותיהן סיפרו להם פעמיים ביום במשך 6 השבועות שלפני הלידה. ייתכן, שיש בכך הוכחה, ששמיעתם של תינוקות מוכוונת לקליטת מאפיינים אנושיים בקול.

כדי למדוד את רגישות השמיעה מנטרים החוקרים תגובות פיסיולוגיות (מצמוץ עיניים, שינויים בקצב פעימות הלב ושינויים בקצב הפעילות החשמלית במוח) בהישמע קולות. כדי שהקול יישמע, עוצמתו צריכה לעלות ב-10-20 דציבלים מעל רמת הסף אצל בוגרים. ככל הנראה רק לאחר 12-13 שנים תשתווה רמת השמיעה לזו של הבוגרים. באותה מידה גם יכולת כיוון הקול (הידיעה מהיכן הוא מגיע) קיימת אצל תינוקות ומשתווה לרמת הדיוק של מבוגר לאחר 18 חודשים.

שוב, כמו בראייה, השיפור ביכולות מבוסס על בשילה מערכתית וגם על התנסות.

באיזו מידה מבחינים התינוקות ב-2 קולות שונים? עפ"י מחקרי התרגלות[5] נתגלה, כי תינוקות בני 6 חודשים מבחינים בין 2 צלילים כאשר ישנו שינוי בעוצמה של 10 דציבלים, ובמלאת להם 5-8 חודשים גם שינוי קטן בגובה הצליל מובחן. רגישותם היא בעיקר לחלק הגבוה של טווח השמיעה של מבוגרים (צלילים גבוהים ודקים).

במיוחד מבחינים תינוקות בין קולות דיבור שונים, ככל הנראה בגלל חשיבותה של השפה אצל בני-אדם. איימס (Eimas) מצא, שאפילו תינוקות בני חודש מבחינים בין "בַּ" לבין "פַּ", ושהשינוי בין "בַּ" ל-"פַּ" מתרחש בדיוק באותה נקודה כמו אצל המבוגרים. תופעה זו נקראת תפיסה קטגורית[6] (ברצף הצלילים בין "בַּ" ל-"פַּ" כל הצלילים הקרובים ל-"בַּ" נשמעים כ-"בַּ" וכל הקרובים ל-"פַּ" נשמעים כ-"פַּ"). מכאן ניתן להסיק, שמערכת החישה הבסיסית, הנדרשת ללמידת שפה, היא נתון גנטי.

ריח וטעם

תגובות פניהם וגופם של תינוקות לפיסת צמר גפן ספוגת תמצית מלמדת על דפוס תגובות דומה לזה של מבוגרים (למשל, תגובה חיובית לריח בננה, תגובה שלילית במקצת לריח דגים ותגובה שלילית חריפה לריח ביצים סרוחות). חוש הריח שלהם מאוד מפותח (תינוקות יכלו להבדיל בין ריח הבושם של אימם לבין ריח בושם נשי אחר).

באשר לטעם נמצא כי יילודים מבחינים בין טעמים מלוחים, מתוקים ומרים גם בגיל צעיר מאוד. ישנה הבחנה בין רמת סוכר דלילה מאוד לבין מים (בצירוף העובדה, שחלב אם הוא מתוק, נראית הסיבה להעדפת המתיקות אצל בני-האדם).

אולם יכולת הבחנה זו אינה אומרת, כי מערכת הטעם היא בשלה. עפ"י מחקר בפגים התגלה כי פקעיות הטעם (קולטני הטעם) קיימים בפה עוד לפני הלידה, וסמוך למועד הלידה הרגיל הם מתרכזות בלשון. אך כמו בראייה ובשמיעה נראה, כי יש הבדל בין בשילת מערכת הקולטנים לבין בשילת מערכת העצבים, אולם במקרה הטעם ישנה בשילה מערכתית מהירה.

ארגון ההתנהגות החושית של התינוק

היילודים משתמשים בכושריהם החושיים בצורה מאורגנת וחוקרים את העולם עפ"י "כללים" מסוימים. כאשר הם ערים ודרוכים, הם סורקים את הסביבה, ולא סתם נועצים מבט. אם נשמע קול, יופנה המבט לעברו, ואם לא נשמע דבר, המושך את תשומת ליבם, הם ימשיכו בסריקה, עד שימצאו קו הפרדה (גבול בין בהיר לכהה). לאחר שנמצא אזור כזה, הם מעבירים מבטם על פניו הלוך וחזור לזמן מה.טיפול פסיכולוגי במחיר הוגן

דפוס סריקה זה משתנה עם הגדילה (למשל, הם מתחילים להביט על התווים הפנימיים של הגירוי ולא על גבולותיו), אולם היא נשארת מאורגנת. כך מובטח שתינוקות ישימו לב לבני אדם וילמדו עליהם הרבה מאוד, משום שבני האדם הם מקור עשיר לגירויים שמיעתיים וויזואליים.

התפתחות יכולות התפיסה

מהי התפיסה[7] של תינוקות את העולם? עצם זה שהתינוקות יכולים לראות קווים וצבעים (2 יכולות חישה) לא אומר כי הם מפרשים זאת כמונו.

תפיסה של עומק ומרחק

מתי מסוגל תינוק להעריך מה המרחק של אובייקט ממנו? גיבסון ו-ווק (Gibson & Walk) השתמשו במתקן מיוחד, המורכב מלוח זכוכית גדול ועבה, חציו האחד צמוד למשטח משובץ בשחור ולבן (הצד "הרדוד"), וחציו השני משקיף על משטח דומה, אך נמצא כמה עשרות ס"מ מתחתיו (הצד "העמוק"). כך נוצרת אשליה של "צוק". עפ"י ממצאיהם נראה בבירור, כי תינוקות , שמצליחים לזחול כבר בכוחות עצמם (בד"כ בגילאי 6-7 חודשים), העדיפו את הצד הרדוד, וכי העדפה זו גדלה עם הגיל. מסקנתם הייתה שתינוקות בגילאים אלה מסוגלים לתפוס כבר עומק.

קמפוס (Campos) השתמש במתקן הצוק החזותי לבדיקת תפיסת העומק של תינוקות קטנים יותר. התינוקות הונחו על בטנם בצד העמוק של ובצד הרדוד של הלוח ותגובותיהם הפיסיולוגיות נמדדו. כבר בגיל חודשיים הבחינו התינוקות בין שני צידי הלוח, אך עם זאת פחד מ"העמוק" לא הופיע עד שהם התחילו לזחול. נראה, אפוא, שרק התנסות ישירה בקצוות, במורדות תלולים ובמרחקים תורמת ליצירת פחד גבהים בבני-אדם.

לתמונות המונחות על הרשתית רק 2 מימדים, מה גורם למוחנו לתפסן כתלת-ממדיות, ולא כשטוחות? ניתן לחלק את הרמזים לתפיסת עומק לשלושה סוגים: רמזים דו-עיניים (binocular cues), רמזים נייחים חד-עיניים (static monocular cues) ורמזים נעים חד-עיניים (kinetic cues). החוקרים מנסים למצוא מתי מתחילים תינוקות להשתמש ברמזים אלה ובאילו גילאים.

אחד מרמזי העומק הדו-עיניים[8] הוא ההתכנסות[9]. כבר בגיל חודש תינוקות מכנסים את עיניהם ומרחיקים אותן לצדדים בכיוונים הנכונים, אך אין הם מיטיבים למצוא את הזווית המדויקת למרחק הנכון. לעומתם תינוקות בני 2-3 חודשים כבר דייקו למדי במציאת הזווית, ואילו תינוקות בני 5 חודשים כבר משתמשים בהתכנסות כרמז יעיל לקביעת המרחק (למשל, כשהם מושיטים יד לעבר אובייקט).

רמז דו-עיני אחר הוא פער הרשתיות[10]. אצל תינוקות נראית רגישות לפער זה כבר בגיל 3 חודשים, ובגיל 5 חודשים כבר נעשה לרמז עומק יעיל. מאחר ודרגת פער הרשתיות מושפעת משינויים בין העיניים, יש צורך לכייל מחדש את רמז העומק הזה עם הגדילה וההתבגרות.

ישנה תקופה קריטית בה משפיעות ההתנסויות על היכולת להשתמש ברמזי עומק דו-עיניים יותר מאשר התנסויות בתקופות אחרות. ילדים, שעיניהם אינן מכוונות כראוי (misaligned), או במילים אחרות שסובלים מפזילה (strabismus), אין באפשרותם להתאמן כראוי בתיאום עיניהם. ואם אין מתקנים את מצבם (למשל, בניתוח בו מתאימים את אורך שרירי העין), אין הם מקבלים את התנסות הראייה הנחוצה ליצירת קשרים נורונליים המגיבים למידע דו-עיני, ולכן סובלים מתפיסת עומק דו-עינית לקויה. אסלין ובנקס (Aslin & Banks) מצאו, שתפיסת העומק הדו-עינית של בני אדם, שנותחו לפני גיל שנה, הייתה זהה לזו של אנשים, שנולדו ללא פזילה. אך אם בוצע הניתוח לאחר גיל שנה הרגישות למידע זה מידרדרת משמעותית. אצל ילדים עם פזילה לא מתוקנת לא נוצרו קשרים נאותים במוח בגלל היעדר התנסות.

זו דוגמה נוספת, לכך שלהתפתחות הראייה דרושות גם בשילה של מערכת העצבים וגם התנסות. יתר על כן ישנו קשר מעגלי בין התפתחות המוח והתנסות הראייה (התפתחות המוח מעצבת את התפתחות הראייה, כשם שהתנסות הראייה מעצבת את התפתחות המוח). ילדים, הנולדים ללא תאי מוח לתפיסת מידע דו-עיני, מפתחים פזילה, כאילו סבלו מליקוי במערכת הראייה.

עם זאת גם אנשים ללא ראייה דו-עינית מסוגלים לאמוד עומק, הודות לרמזי העומק החד-עיניים[11], שאחד מהם הוא פרספקטיבה קווית[12].

אדם המביט בחלון בצורת טרפז בשתי עיניו, יתפוס את החלון כפי שהוא (חלון יוצא דופן בצורת טרפז), אולם אם יביט בו בעין אחת, החלון ייתפס כחלון מלבני רגיל הנוטה בזווית (מהאדם ואילך). יונאס (Yonas), שחקר מתי תינוקות מתחילים להשתמש ברמז זה, כיסה להם עין אחת ברטייה והציבם מול חלון טרפזי.  הוא מצא, שתינוקות בני 5 חודשים הושיטו ידיהם לעבר כל צד של החלון במידה שווה, ואילו תינוקות בני 7 חודשים הושיטו ידיהם לעיתים קרובות יותר ל"צד הקרוב". כלומר השימוש בפרספקטיבה הקווית כרמז מתפתח בין גיל 5 חודשים ל-7 חודשים.

באותו גיל בדיוק מתפתחים רמזי עומק חד-עיניים נוספים, ההסתרה[13] וההצללה[14]. דבר המלמד, שהבשילה העצבית ממלאת תפקיד חשוב בהתפתחות תפיסת העומק החד-עינית.

מידע על מרחק ועומק טמון גם בתנועה של אובייקטים, אלו הם רמזי העומק הנעים[15]. יונאס הראה, שתינוקות בני 3 חודשים ממצמצים תמיד, ולעיתים קרובות מניעים ראשם לאחור בתגובה לצורה הולכת וגדלה במהירות, המוקרנת על מסך לפניהם. בנוסף הייתה להם גם תגובה חזקה יותר לסכנת התנגשות צפויה (הגיבו בחוזקה לצורות, המאיימות, כביכול, להתנגש בהם, יותר מאשר לאלה, העומדות להחטיאם). תינוקות בני חודש אינם מבחינים סכנה המתקרבת, לכאורה, אך הם כן ממצמצים בתגובה לצורות הולכות וגדלות יותר מאשר לצורות הולכות וקטנות.

כשם שמראהו של אובייקט מתקרב הולך וגדל, כך גם קולו נעשה רם יותר. מתי נוצר הקישור בין גירויים שונים אלה (ויזואלי ואודיטורי) אצל תינוקות? במחקר מסוים הראו לתינוקות אובייקטים שונים כשהם מתקרבים, מתרחקים או נשארים במקומם, ובאותו זמן השמיעו להם תיפופים בעוצמה גוברת, בעוצמה פוחתת ובעוצמה קבוע. תינוקות בני 7 חודשים לא הראו התאמה בין הקול הנשמע למראה (למשל, לא תמיד הביטו באובייקט המתרחק כאשר שמעו ירידה בעוצמת התיפוף). לעומתם בני ה-9 חודשים הציגו התאמה מושלמת בין הקול לבין המראה – כלומר, אצלם התפתחה כבר יכולת הקישור בין מידע קולי ומידע ראייתי.

קביעוּת הגודל וקביעוּת הצורה

כאשר אם מרימה את תינוקה מעריסתו דמותה נראית לו הולכת וגדלה, אך האם התינוק תופס את אימו כגדלה? וכאשר הוא מטה את בקבוק השתייה שלו מעלה, האם הוא חושב שצורת הבקבוק השתנתה? בגיל 13 חודשים הוא כבר אינו עושה זאת משום שיש לו מיומנויות תפיסה המכונות קביעוּת הגודל[16] וקביעוּת הצורה[17].

הראו לתינוקות שוב ושוב ריבוע מזוויות שונות אך אף לא בניצב לקו הראייה שלהם. עקב כך התמונה, שנראתה לתינוקות, הייתה תמיד דמוית טרפז (ולא ריבועית). לאחר תהליך התרגלות (habituation) הציגו להם טרפז אמיתי ישר מולם. אפילו תינוקות בני 4 חודשים העדיפו להסתכל על הגירוי החדש. פירוש הדבר שהם יכלו להבחין בינו לבין הריבוע שהוצג להם בזווית – נמצאה אצלם קביעות צורה.

הן קביעות הצורה והן קביעות הגודל מופיעות בגיל 3 חודשים, אולם עדיין מנסים לברר האם הן קיימות גם בגילאים מוקדמים יותר. סלייטר (Slater), למשל, טוען, כי יכולות אלה קיימות כבר ביילודים, אולם הן נעשות יעילות ויציבות יותר בגילאי 3-5 חודשים. בוודאות ידוע, כי במהלך מחצית השנה הראשונה לחייהם תינוקות תופסים את האובייקטים סביבם כיציבים וכבלתי משתנים יחסית. ההבנה שיש חפצים ובני אדם מסוימים מתחילה עם תפיסת הקביעות.

תפיסה של פנים

לזיהוי פנים נחוצות כמה מיומנויות תפיסה: היכולת להבחין בין אובייקט אחד למשנהו, והיכולת להתייחס לצדדים שונים (או לגרסאות שונות) של אותו אובייקט כאל דבר אחד. בחודש הראשון לחייהם תינוקות מסוגלים להבחין בין צורות פשוטות, אך לא יבחינו בהבדל בין ריבוע ובתוכו עיגול לבין ריבוע ובתוכו משולש. כלומר, בתפיסת אובייקטים הם מסתמכים בעיקר על קווי המתאר.

זאב הלוי טיפול פסיכולוגי במחיר הוגן

יכולת ההבדלה בין התווים הפנימיים של שתי צורות הנתונות זו בתוך זו חשובה לזיהוי פנים, משום שכדי להבחין בין פרצופים שונים, צריך לשים לב לתווים הפנימיים שלהם (עיניים, אף, פה וכו').

אזור הפנים בו מתבוננים התינוקות מלמד על המידע אותו ההם קולטים. כאשר הם בני חודש הם סורקים רק חלק קטן מהפרצוף ונוטים להתמקד רק בגבולותיו החיצוניים, אולם בהגיעם לגיל חודשיים הם כבר סורקים את כל הפרצוף ומתבוננים זמן מה בתווים הפנימיים שלו.

יילודים מעדיפים להביט בדוגמאות מופשטות בעלות ניגודים חריפים, ואילו בני 2-3 חודשים מעדיפים להביט בדוגמאות דמויות פנים.

בגיל 3 חודשים יכול התינוק לזהות תצלומים של אימו, והוא אף מעדיפם על פני תצלומי אנשים זרים. ובגיל 5 חודשים הם יכולים כבר להבחין בין פניהם של אנשים זרים, מטלה הדורשת הבחנות דקות מאוד (אפילו כמבוגרים אנו מתקשים להבדיל בין פניהם של בני גזעים וקבוצות אתניות שאין אנו באים במגע איתם). ולכן ניתן להסיק, שלפחות חלק מן השיפור ביכולת תפיסת הפרצופים נובעת מניסיון ההסתכלות בהם.

ממצא מפתיע הוא שישנה העדפה של תינוקות להסתכל בפנים נאים (לפי סטנדרטים של מבוגרים). בניסויים שהתקיימו בשנות ה-80, הראו סמואלס ואיווי (Samuels & Ewy), שהשתמשו בשקופיות של פרצופים בשחור-לבן, העדפה זו אצל בני 3-6 חודשים. לעומתם לנגלויס (Langlois) השתמשה בשקופיות צבעוניות, והצביעה על ההעדפה כבר אצל בני 2-3 חודשים. בתחילת שנות ה-90 הראו, שההעדפה קיימת ללא קשר למין, לגזע ולגיל (עדיין לא ברור אילו מאפיינים ספציפיים של הפנים משפיעים עליה, אך בעקבות התוצאות הנ"ל חוקרים מהו הבסיס לסטריאוטיפים תרבותיים נרכשים, משום שההעדפה מתרחשת אצל תינוקות זמן רב, לפני שהם מסגלים לעצמם את אמות המידה ליופי בתרבותם).

למידה אצל תינוקות

כשתינוק נולד, בני משפחתו אחראים לרוב הדברים, שקורים לו (היכן יהיה ומה יחוש בכל רגע נתון). אולם לאחר 6 חודשים מצב זה משתנה שינוי ניכר, עתה יכול התינוק לעשות הרבה דברים בכוחות עצמו, כמו להתהפך, להתיישב, ללפות דברים ולהכניסם לפה, אפילו יכול לזחול. פסיכולוגיים התפתחותיים מודרניים רואים זאת כאמור כשילוב של בקרה גנטית והתנסות, "מולד" ו"נלמד" גם יחד.

השאלות הנשאלות על ידיהם (מתי מתחיל התינוק ללמוד? אילו הגבלות קיימות על הדברים הנלמדים? ואחרות) אינן רק עניין מדעי, אלא הן גם מועילות להורים (האם קריאה באוזני התינוק תשפר את יכולת הקריאה שלו? אילו צעצועים טובים לתינוקות? האם תינוקות זוכרים טראומות או חוויות אחרות שקורים להם בינקותם?).

התרגלות והפרת התרגלות

התרגלות (הירידה ברמת הקשב, שחלה בעקבות הצגה חוזרת ונשנית של אותו גירוי) היא אחד הסימנים הראשונים לכך שילדים אוגרים מידע על סביבתם.

תחילה ישנה תגובת התכוונות[18]. כאשר מודדים את השינויים הפיסיולוגיים בתגובת ההתכוונות כתוצאה מגירוי המוצג שוב ושוב, מגלים שההתכוונות נעלמת והתינוק עובר לפעילויות אחרות. ירידה זו אינה נובעת מעייפות אלא מלמידה, משום שבהצגת גירוי חדש תגובת ההתכוונות מתרחשת שוב, ובאותה עוצמה. תגובה לגירוי חדש לאחר ירידת העניין בגירוי ישן נקראת הפרת התרגלות[19]. דבר זה מאפשר לדעת מתי תינוקות מבחינים בין שני גירויים, ומתי הם מאמינים, שמדובר באותו הגירוי (תופעה זאת מתרחשת גם אצל מבוגרים – למשל התרגלות לרעש רקע, ושימת לב לרעש חדש).

 תהליך ההתרגלות דורש מספר דברים. ראשית, על התינוקות ללמוד על הגירוי הראשון די כדי להבין, שזהו אותו גירוי המוצג בפניו. שנית, יש צורך לערוך השוואה בין הגירוי הראשון לשני. ולבסוף, לזהות את הגירוי השני כגירוי חדש. המחקר המשתמש בהתרגלות מגלה מה הם סוגי הגירויים שתינוקות יכולים להבחין בהם, כמה פעמים יש להציגם עד שיתהווה זיכרון שלהם, וכמה זמן יחזיק הזיכרון מעמד לאחר שהתהווה.

למידה אסוציאטיבית[20] - מכילה שני סוגים: התניה קלאסית והתניה אופרנטית (אינסטרומנטלית).

התניה קלאסית

מחקרים הראו, שההתניה הקלאסית[21] אינה ההסבר הסביר ביותר ללמידה ולשינויים מוקדמים בהתנהגות, והנטייה להתניה זו אינה משתרשת עד לגיל 3 חודשים. מה גם שהתניה קלאסית כשלעצמה אינה מסבירה הופעת התנהגות חדשה (התגובה שמבקשים להתנות צריכה להיות קיימת בנוכחות הגירוי הלא-מותנה). למשל, בניסוי, שערך ווטסון (Watson) בפעוט בן 11 חודשים הוא התנה את התינוק לפחד מחולדה לבנה (הגירוי המותנה) ע"י קישור בין הצגת החולדה עם רעש חזק ופתאומי (הגירוי הלא-מותנה). ווטסון, אומנם, הפך גירוי ניטראלי (החולדה) לגירוי מעורר פחד, אך יש לזכור, שתגובת הפחד כבר הייתה קיימת אצל התינוק, ולא נלמדה כתוצאה מההתניה (כיום מסיבות אתיות לא ניתן לערוך את הניסוי).

כלומר התניה קלאסית יכולה למלא תפקיד על היבטים מסוימים בהתפתחות הרגשית, במיוחד בתקופת הינקות, אך אין היא מסבירה את הופעתן של התנהגויות ומיומנויות חדשות.

התניה אופרנטית

ההתניה האופרנטית[22] (מכונה גם אינסטרומנטלית) מורכבת מחיזוק חיובי[23] (למשל, חיבוק או דבר עידוד מהורה) ומחיזוק שלילי[24] (למשל, בכי, שבעקבותיו מסולק חיתול רטוב), שמטרתם להגדיל את הסבירות להופעת התנהגות מסוימת (ולכן ענישה אינה חיזוק שלילי, משום שמטרתה להקטין את הסבירות להופעתה של ההתנהגות).

בקרב ילדים גדולים יותר ומבוגרים התנהגויות, שהותנו בהתניה אופרנטית, הן אלה, הנתונות אך ורק לבקרה רצונית של האדם, ואילו בקרב יילודים מצליחים החוקרים להתנות התנהגויות, שביסודן מרכיב רפלקסיבי. למשל, דה-קספר ופייפר (DeCasper & Fifer) התנו את קצב המציצה של תינוקות בני 3 ימים.

יילודים יונקים אוטומטית בדפוס "פרץ-הפוגה" ("burst-pause"), רצף של מציצות מהירות ובעקבותיהן מציצות מועטת במשך זמן מה. החוקרים מדדו את משך ההפוגה הממוצע שבין פרצי המציצה. לאחר מכן תגמלו מחצית מן היילודים עבור הפוגה ארוכה מן הממוצע, ומחצית אחרת תוגמלה, כאשר זמן ההפוגה היה קצר מן הממוצע (התגמול היה קול דיבורה של האם). ניסוי זה מצביע על 2 דברים:

1.      ניתן להתנות אופרנטית יילודים בני 3 ימים.

2.      קול אנושי משמש כחיזוק ליילודים.

התניה אופרנטית היא אחד האמצעים האפשריים לרכישת התנהגויות חדשות, למשל, רכישת שפה.

מובאת דוגמה לתינוק הלומד לומר "רִיבָּה". בתחילה הוא הוגה דבר מה הדומה במקצת למילה , "בָּה" למשל. הוריו כתגובה מספקים לו חיזוקים בדמות חיוכים ותשומת לב, וכתגובה לכך הוא עשוי לשוב ולומר "בָּה". במשך הזמן ההורים נעשים סלקטיביים במתן החיזוקים אותם הם מעניקים, ודורשים, כי התינוק יאמר משהו הדומה יותר למילה האמיתית. ולכן כאשר התינוק ישמיע את הצליל "איבָּה", הם שוב ירעיפו עליו חיזוקים. עד שלבסוף הוא יאמר "ריבָּה". תהליך זה נקרא עיצוב[25].

פאפושק (Papoušek) חולל רצפי התנהגות מורכבים אצל תינוקות בני שבועות ספורים. למשל הוא תגמל תינוקות בתמיסת סוכר, כאשר הפנו ראשם לצד מסוים (והם אכן עשו זאת שוב ושוב). לאחר מכן התינוקות תוגמלו רק לאחר שתי הפניות ראש לאותו כיוון. ולבסוף הוא הצליח ע"י תגמול לגרום לתינוקות לבצע שרשראות ארוכות יותר של תגובות (למשל שתי הפניות ראש ימינה ואח"כ שתי הפניות ראש שמאלה).

לסיכום, נראה, שקל יותר להתנות יילודים התניה אופרנטית מאשר התניה קלאסית (משום שהאחרונה תלויה בבשילה של מוחם), ובגלל זה מסיקים, שתינוקות האדם באים לעולם מצוידים ביכולת הגבה להתרחשויות מותנות.

למידה ע"י חיקוי

עיצוב אינו הדרך היחידה ללמידה[26]. לילדים יש הנעה להקשיב לצלילי הדיבור ולחקותם ,גם ללא הבנת המילה – תהליך הקרוי למידה ע"י חיקוי[27], שהוא גם תהליך מהיר יותר מאשר עיצוב. כדי שתינוק יחקה התנהגות מסוימת, עליו להיות מסוגל לבצע אותה בעצמו ולזכור אותה לצורך שימוש בעתיד (למשל, ע"מ לחקות להגות מילה חדשה על התינוק להיות מסוגל לתרגם את הצלילים שהוא שומע לסדרה של תנועות בשפתיו ובלשונו, ובנוסף לשמֵר זיכרון כלשהו של תנועות אלה לצורך שימוש עתידי). פיאז'ה טוען שיכולות אלה מתפתחות בהדרגה בשנתיים הראשונות לחיי הילד.

אוזגיריס (Uzgiris) מחלקת את התפתחות החיקוי ל-4 שלבים:

1.      בששת החודשים הראשונים התינוקות מסוגלים לחזור על התנהגויות של אחרים או על התנהגויותיהם עצמם על בסיס דמיון בתוצאות הנתפסות.

דוגמה: תינוק מגרגר, מבוגר מחקה אותו, ולכן התינוק יגרגר שוב.

2.      מתחיל בגיל 6 חודשים. התינוקות מנסים לחקות התנהגויות, שהם רואים או שומעים, אך לא ביצעו אותן קודם. לרב אין זה חיקוי מוצלח.

דוגמה: תינוקות מתחילים לחקות את הדיבורים הנשמעים סביבם, אך עדיין הפטפוט שלהם אינו מורכב ממילים, שניתן להבינן.

3.      מתחיל בגיל 12 חודשים. התינוקות מצליחים בחיקוי התנהגויות לא מוכרות במידה מרובה, ולכן הם מצליחים לבטא מספר מילים בעלות פשר, והחיקויים מופיעים לעיתים קרובות יותר, אך דורשים בדיקה עצמית מתמדת כדי להבטיח חיקוי מדויק.

דוגמה: פעוט רואה  ילד מבוגר יותר בונה מגדל קוביות. הוא מתחיל גם לבנות מגדל תוך הסתכלות מתמדת על צורת הבנייה של הילד כדי להיות בטוחים בהליך הבנייה.

4.      גיל 18 חודשים. החיקויים נעשים מדויקים מאוד ודורשים בדיקה עצמית מעטה מאוד לשם דיוק. ילדים נעשים מיומנים גם בחיקוי פעולות אחריהן הם אינם יכולים לעקוב במישרין.

דוגמה: חיקוי הבעות פנים של אחרים.

אחת מהסוגיות בקשר לחיקוי היא כיצד נעשות יכולות החיקוי המוקדמות ליכולות משוכללות הרבה יותר בגילאים מבוגרים יותר? גם פיאז'ה וגם ברונר (Bruner) טוענים שהחיקוי מתפתח בהדרגה ,אך חלוקים לגבי התהליך. פיאז'ה טוען, שזה טמון בהתפתחות הכשרים הקוגניטיביים של התינוק, שמתפתחים בשיטתיות בשנתיים הראשונות לחייו (ולכן יתלה את כישלונות החיקוי הראשוני באי-היכולת לזכור התנהגותם של מודלים, או בחוסר היכולת לתרגם זיכרון כזה לסדרה של פעולות) . ברונר לעומתו טוען, שהופעת החיקוי תלויה בהתפתחות ובארגון של מיומנויות (ולכן יראה כישלון בחיקוי כתוצאה של מגבלות במיומנויות).

אבל, ככל הנראה, ה"חיקוי" של היילוד הוא התנהגות רפלקסיבית, שבמשך הזמן מפנה מקום להתנהגות רצונית יותר.

מושג המוּכנוּת

יש דברים, שתינוקות לומדים בקלות, ויש דברים, שהם לומדים בקושי. רב המחקרים מסתמכים על התנהגויות, שניתן לעורר אותם רפלקסיבית, ושיש להן ערך מובהק להישרדות (כמו סיבוב הראש ותנועות הפה מרפלקס המציצה ומרפלקס הגישוש אחרי הפטמה). כלומר התשובה לשאלה, האם תינוקות יכולים ללמוד, אינה תשובה פשוטה, והיא תלויה בחלקה במה שהתינוק אמור ללמוד ובדרך הלמידה. התורשה מעניקה לתינוק נטייה מוקדמת לרכוש התנהגויות מסוימות ולא אחרות, זוהי המוּכנוּת[28].

כמה מההתנהגויות החברתיות המוקדמות של התינוק הן תגובות מוכנות מראש (למשל, חיוך בתגובה לחיוך של מבוגר). התנהגויות אחרות קלות ללמידה מופיעות מאוחר יותר בינקות (למשל, תינוק במחצית השנייה של שנת חייו הראשונה ממלמל לעצמו את צליל השפה המדוברת בבית הוריו). אולם עדיין אלו התנהגויות מורכבות יחסית, ומן הסתם הכינה האבולוציה את התינוקות לרכישת מיומנויות אלה בשלב כה מוקדם של חייהם. דבר זה מסביר גם את מגבלות הלמידה אצל תינוקות – הם לומדים בקלות את ההתנהגויות שהם מוכנים מראש ללמודן, והתנהגויות אחרות נלמדות לאט יותר (או לא נלמדות כלל).

ישנה נטייה מוקדמת אחרת, והיא לנתח את הקשר בין התנהגויות מסוימות ובין תוצאותיהן. למשל, המוכנות של בני האדם (ושל חיות אחרות) לנתח את הקשר בין טעם וריח של מזון מסוים לבין הרגשת הבחילה, שבאה בעקבות אכילתו.  מתפתח קישור בין המזון לבין הבחילה, ובעקבותיו רתיעה מן המזון  (ולא מן האנשים אשר אכלו בחברתם, למשל). לכן התניה אופרנטית קלה מאוד, כאשר הקשר הנלמד הוא כזה, שהם מוכנים מראש לגלותו. כלומר התינוק מכוון את תשומת ליבו במאורגן, והוא נוטה מראש או מצויד[29] ביכולת לברור לו סוגים של גירויים ולשים לב אליהם (למשל ניגודים בין כהה לבהיר או קולות של בני-אדם).

אותו דבר גם בהתרחשויות מותנות (הקשרים בין פעולותיהם לבין שינויים בסביבתם) שעוזרות בהבנת תכונותיהם של אובייקטים. דבר, המייצג תשתית חשובה בהתפתחותם של יחסים חברתיים (למשל, נטייתו של התינוק לשים לב לאחרים ולכוון אליהן את התנהגותו, ותגובתם לכך, גורמת להיווצרות יחסים,  המתבססים על התרחשויות מותנות, ומניעים את התינוק לקשור קשרים עם הזולת).

---

[1] רפלקס (Reflex) – תגובה אוטומטית לגירוי מסוים.

[2] התרחשות מותנית (Contigency) – היחס בין אירוע ותוצאותיו.

[3] חדות ראייה (visual acuity) – מידת יכולתו של אדם  להבחין בפרטים קטנים.

[4] להתאים (accommodate) – לשנות את מוקד העין בתגובה להסתכלות באובייקטים הנמצאים במרחקים שונים (שונה מהמושג הפיאז'יאני).

[5] התרגלות (habituation) – ירידה בקשב, שחלה, כשאותו גירוי מופיע שוב ושוב, ואז שינוי הגירוי. אם ישנה התעניינות, סימן שהשינוי הובחן.

[6] תפיסה קטגורית (perception categorical) – גירויים הנשמעים ברצף נתפסים כשייכים לקטגוריה אחת לא-משתנה.

[7] תפיסה (perception) – התהליך בו המוח מפרש מידע המגיע מהחושים, ומקנה לו סדר ומשמעות.

[8] רמז עומק דו-עיני (binocular depth cue) – רמז חזותי לעומק ומרחק, הנובע מן העובדה, שהמידע החזותי מגיע למוח משתי עיניים.

[9] התכנסות (convergence) – השינוי בזווית בה פונות העיניים פנימה כדי להתבונן באובייקטים המצויים במרחקים שונים. כאשר 2 העיניים מביטות באובייקט רחוק מרכזן נשאר צופה כמעט הישר לפנים, וכאשר מבט מופנה לעבר אובייקט קרוב יותר, כל עין צריכה לפנות לעבר המרכז. ככל שאובייקט קרוב יותר, כך צריכות העיניים לפנות יותר למרכז, כדי ששתיהן תראינה אותו "חזיתית".

[10] פער הרשתיות (retinal disparity) – נובע מן העובדה, שהעיניים קבועות בפנים במרחק מה זו מזו ולכן תופסות אובייקטים מזוויות שונות.

[11] רמזי עומק חד-עיניים (monocular depth cues) – רמז חזותי לעומק ומרחק, שכל עין יכולה לנצל בנפרד.

[12] פרספקטיבה קווית (linear perspective) – מאפשרת לצופה לתפוס מרחק על בסיס העובדה, שקווים מקבילים נראים כמתכנסים, כשהם נמתחים מן הצופה והלאה, דבר המעיד על מרחק גדל והולך.

[13] הסתרה (interposition) – כאשר אובייקטים חופפים חפיפה חלקית, נדמה, שהאובייקטים המוסתרים מרוחקים יותר.

[14] הצללה (shading) – אובייקטים בעלי עומק מטילים צל בכיוון אחד, אם הם קמורים, ובכיוון אחר, אם הם קעורים.

[15] רמזי עומק נעים (kinetic depth cues) – קשורים בתנועה של אובייקטים. למשל העלייה המדומה בגודלם של אובייקטים מתקרבים.

[16] קביעוּת הגודל (size constancy) – היכולת לתפוס אובייקט הנראה ממרחקים שונים כקבוע בגודלו, אע"פ שגודל דמותו על הרשתית משתנה.

[17] קביעוּת הצורה (shape constancy) – היכולת לתפוס צורתו של אובייקט כקבועה, אע"פ שדמותו על הרשתית משנה צורתה כאשר האובייקט נראה מזוויות שונות.

[18] תגובת התכוונות (orienting response) – התגובה הראשונית, הכרוכה גם בשינויים פיסיולוגיים (למשל קצב פעימות הלב, או התרחבות אישונים קלה) וגם בשינויי התנהגות, לגירוי המוצג לראשונה.

[19] הפרת התרגלות (dishabituation) – עירור תגובת התכוונות לגירוי חדש לאחר התרגלות לגירוי קודם.

[20] למידה אסוציאטיבית (associative learning) – הלמידה שגירויים מסוימים או אירועים מסוימים נוטים להופיע יחד או להיות קשורים זה בזה.

[21] התניה קלאסית (classical conditioning) – תהליך הלמידה בו גירוי חדש מסוגל באמצעות קישור עם גירוי ישן לעורר תגובת רפלקס קיימת. למשל ניסוי פבלוב (Pavlov), גרימת רפלקס הפרשת הרוק אצל כלבים ע"י צלצול פעמון, לאחר שצליל הפעמון נקשר לפעולת מתן אוכל.

[22] התניה אופרנטית (מפעילה) או אינסטרומנטלית (operant or instrumental conditioning) – למידה בה ההתנהגויות מושפעות מהתוצאות שיש להן לכאורה (כלומר מחיזוק חיובי או שלילי).

[23] חיזוק חיובי (positive reinforcement) – הצגת גירוי נעים (גמול) בעקבות פעולה או תגובה במטרה להגדיל את הסבירות להישנות הפעולה או התגובה.

[24] חיזוק שלילי (negative reinforcement) – סילוק גירוי לא נעים בעקבות פעולה או תגובה במטרה להגדיל את הסבירות להישנות הפעולה או התגובה.

[25] עיצוב (shaping) – התהליך בו מושגת התנהגות-יעד כלשהי ע"י חיזוק של התקרבויות הדרגתיות להתנהגות-היעד.

[26] לו היה זה כך, על התינוק היה להגות באקראי מספר צלילים הדומים במשהו למילה ע"מ לקבל חיזוק, שיקושר להגייה הנכונה, רק אם יבוא בצמוד לה. על ההורים היה לתת חיזוק בכל פעם, שהתינוק היה מתקרב לדפוס ההגייה הנכון, והיה צורך לחזור על התהליך כולו בלימוד כל מילה חדשה. זו, אגב, דרכם של ילדים חרשים לגמרי ללמוד שפה מדוברת).

[27] למידה ע"י חיקוי (imitative learning) – דרך ללמידת התנהגויות חדשות ע"י חיקוי (העתקה) של התנהגויות הזולת.

[28] מוכנות (preparedness) – הנטייה הגנטית ללמוד התנהגויות מסוימות.

[29] מצויד (preadapted) – מונח המתייחס לנטייתו של התינוק לברור לו סוגים מסוימים של גירויים תפיסתיים ולשים לב אליהם.